<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' נט"י</h1>
<h2>דף נג:</h2>
כד בעי איניש למכרך ריפתא צריך ליטול ידיו דאפילו חולין בעו נטילת ידים (חגיגה י"ח:). וכל המזלזל בנטילת ידים בר נדוי הוא כדעבוד (י"ט.) לר' אלעזר בן הנך שפקפק בנטילת ידים. ושלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות ונטילת ידים אחת מהן (שבת ס"ב:). והמזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם (סוטה ד':). ואמר רב חסדא משאי מלא חפני מיא ויהבי לי מלא חפני טיבותא. וכד משי ידיה צריך לנגובינהו שפיר דאמר ר' אבהו (סוטה ד':) כל האוכל פת בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא. וכשנוטל ידיו מברך על נטילת ידים כדרך כל המצות שמברך עליהם עובר לעשייתן (פסחים ז':) שכל טנוף שאינו מעכב את התפלה אינו מעכב ברכת נטילת ידים. ובסוף פרק אלו דברים והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה השמן הטוב אני ה' זה ברכה.
ומעשה דרבי עקיבא בעירובין (כ"א:) שאמר ומה אעשה שחבירי מחייבין עליה מיתה מוטב שאמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חבירי, אמרו לא טעם כלום עד שהביאו לו מים ונטל ידיו. ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שתקן שלמה ערובין וידים יצתה בת קול ואמרה לו אם חכם בני ישמח לבי גם אני.
ובפרק כל הבשר (חולין ק"ה.) אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן אמר רב מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה וכו'. גופא מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה ואמצעים רשות. מים ראשונים נוטלין בין בכלי בין על גבי קרקע, אחרונים אין נטלין אלא בכלי ואמרי לה אין נטלין על גבי קרקע, איכא ביניהו על גבי קנסא. מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין נוטלין אלא בצונן מפני שחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. ודוקא כשהיד סולדת בהן אבל פושרין לית לן בה. אמצעים רשות אמר רב נחמן לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. ושמועה זו מפורשת בהלכות בשר בחלב. אמר רב יהודה בריה דר' חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים. ואמר אביי ומשתכחא קורטא בכורא. ואי כאיל מלחא נמי כל שכן דבעי נטילת ידים.
איתמר (חולין ק"ו.) חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים ור' יוחנן אמר נוטלין מהם לידים. ואמר ר' יוחנן שאלתי את (רשב"ג) [רבן גמליאל] ברבי אוכל טהרות ואמר לי כל גדולי גליל העליון עושין כן. וק"ל כר' יוחנן בהא. חמי טבריה חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים, ור' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן. ואמר רב פפא במקומן כולי עלמא לא פליגי דשרי למשקל מיניהו, במנא כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי דפסק מיניהו בבר בירתא חזקיה אמר גזרינן בר בירתא אטו מנא ור' יוחנן סבר לא גזרינן. והלכתא כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא.
מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולין בקרקע כשרין. פי' יש אומרים מים מלוחין שאין הכלב יכול ללקלק מהן ויש אומרים מים עכורין שקרובין להיות כטיט הנרוק. אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן, נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה, מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, רבא אמר מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך דכתיב כל אשר יגע וכו'. ובפרק ערבי פסחים (קט"ו.) אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים. ואמר רב נחמן (חולין ק"ו.) הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח.
ואמר רבה בר בר חנה זמנא חדא הוה קאימנא וכו' שמע מינה תלת, ש"מ אין נטילת ידים לפירות ואין זמון לפירות ושנים שאכלו מצוה לחלק. ת"ר קדוש ידים במקדש עד הפרק וכו' ומסקנא עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא. ואמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו ואפילו שלא בשעת הדחק.
והאי אריתא דדלאי (חולין ק"ז.) אין נוטלין הימנה לידים, ואין מטבילין בה את הידים, אין נוטלין דלא אתו מכח גברא, ואין מטבילין דהוו להו שאובין, ואי מקרב לגבי דולא דאתו מכח גברא נוטלין הימנה, ואי בזיע דולא ככונס משקה אין נוטלין ממנה דלאו כלי היא. ומסקנא אחזותא ואמנא קפדינן אשיעורא לא קפדינן דתנן מי רביעית נוטלין לאחד ואפילו לשנים, ולא היא, שאני התם דקאתי משירי טהרה. ואמר רבא מגופת חבית שתקנה נוטלין הימנה לידים, וחמת וכפישה שתקנן נוטלין הימנם לידים. ושק וקופה אע"פ שתקנן אין נוטלין מהם. ולא התירו לאכול במפה. והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים, ומאכיל עצמו אין צריך.
ואמר רבי זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא אם כן יודע בו שנוטל ידיו, והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה, ור' יוחנן אמר אף מברך על כל פרוסה ופרוסה, ולא פליגי הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס בידו של בעל הבית שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. ושמש שלא נטל ידיו, אסור ליתן פרוסה לתוך פיו. ואמר רב חייא [בר אשי] אמר רב (סוטה ד':) מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה, אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה, שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. ובפרק אמר להם הממונה (יומא ל'.) ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס, דבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס, וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ אלא מבפנים ויושב במקומו ונוטל, והטפיח מחזיר על האורחים, ואמר רב חסדא לא אמרן אלא לשתות, אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס מידע ידעי דאנינא דעתיה. ובפרק כל הבשר (חולין ק"ו.) מים ראשונים האכילו בשר חזיר מים אחרונים הרגו את הנפש.
תנינן במסכת ידים (פ"א) מי רביעית נוטלין לידים וכולה מתניתין. ואיכא מאן דאמר דשמעינן ממתניתין דמצוה מן המובחר ליטול ידים מאחר ואי ליכא אחר מניח חבית בין ברכיו ונוטל, או מטה על צדה ונוטל, כדי שיהא נטילה לשתי ידיו כאחת, וטפי שפיר למיעבד הכי. ולי הכותב נראה דאין צריך ליטול ידיו כאחת דהא אמרי' בפרק שני דגטין (ט"ו:) דאי משי חדא חדא שפיר דמי, דכי האי גונא ידים טהורות לחצאין, הלכך לאחר שישפשף ידיו, יקח הכלי בידו אחת ויריק על חברתה, ואחר כך יקח הכלי באותה שטהורה ויריק כמו כן על חברתה וסגי לה בהכי. והא דאמרה המשנה מניח חבית בין ברכיו ונוטל, חבית גדולה הוא שאין יכול ליטלה ולשפוך על ידו, וכן נמי הא דאמרי' מטה על צדה ונוטל אינו צריך ליטול בבת אחת, אלא אחת אחת.
גרסי' בשחיטת קדשים בפרק שני (זבחים כ"א.) איבעיא להו מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו, או דילמא אפילו בתוכו, אמר רב נחמן תשמע או שטבל במי מערה ועבד [עבודתו] פסולה הא מי כיור דומיא דמי מערה כשרין, לא מי מערה אצטריכא ליה, שלא תאמר כל גופו טובל בהן, ידיו ורגליו לא כל שכן. וחזינא לבעל הלכות דדייק מיהא דגרסינן בשחיטת קדשים ואלו הן תורף דבריו והיכא דקא מסגי על גב נהרא וליכא מנא בהדיה למשקל ולממשא ידיה לא לשקול מיא בחדא ידא ולימשיה לאידך ידא אלא לשכשכינהו לתרויהו בנהרא דהוה ליה רחיצה, דאבעיא להו כהן מהו שיקדש ידיו במי כיור, משום דהאי כיור אית ליה שלבא וכד בעי כהן לקדושי ידיה שקיל מאי דבאלים בשלבא ואתו מיא לידיה ומשי ידיה ועביד עבודה, והכי קא מיבעיא ליה מהו למישך ידיה במי כיור, ורחצו ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו, כלומר ממנו דאתו מיא משלבא לידיה, אבל בתוכו למישך ידיה בגויה לא, או דילמא לא שנא דהאי ממנו לאפוקי דאי שקיל [מיניה] במנא אי נמי היכא דשקיל בחדא [ידא] ומשי אידך, אבל מישך ידיה בגויה דכיור ומעבד עבודה שפיר דמי, ואמר [רב] אחא גאון ז"ל שמע מינה מדקא מיבעיא להו לרבנן הכי, שמע מינה פשיטא להו דכי האי גונא רחיצה מקרי דמשום דכתיב ממנו הוא דאסתפקא להו הא לאו הכי רחיצה מקרי דאי ס"ד לאו רחיצה הוא, תיפוק לי' דבעיא ורחצו וליכא, אלא לאו שמע מינה פשיטא להו דכי האי גונא רחיצה הוא, והשתא דאמרת רחיצה הוא מאן דבעי למיכל נהמא ואשכח מיא דרמו באגנא או במשיכלא שייך [ידיה] בגויהו ושפיר דמי, וכן הלכה.
